כתיבה אישית על הורות, חינוך, התבגרות והדברים שבאמת חשובים בגידול ילדים.
"אתה יודע, כולם בקיבוץ קראו לי פעם 'מר אבוקדו'", אמר לי סבא שלמה ז"ל, מספר ימים לפני מותו, כששכב בבית החולים בנהריה.
הרהורים הציפו אותי בתוך השתיקה הזו שהגיעה אחרי המשפט שאמר. חשבתי כמה סבא שלי ואבוקדו דומים זה לזה. סבא, שהיה אדם קשוח מאוד, הלך והבשיל – ממש כמו האבוקדו – להתרככות זכה ומרגשת. הוא היה לי למודל העל למושג שאני קורא לו "המבוגר המשתנה": כזה המגלה גמישות, שמחה ואופטימיות שאינה תלויה בגיל וזמן.
אני זוכר שכשסבי הלך והתקרב לגיל 90, הוא עבר קטיעת רגל עקב מחלת הסוכרת ממנה סבל. סבי, כמו סבתי, אהב מאוד לשחות בבריכת הקיבוץ. חשבתי אז: מה הוא יעשה עכשיו כשהוא קטוע רגל? איך הוא יוכל לשחות? לבי נמלא צער עליו.
אבל סבא פשוט הזמין לו פרוטזה עמידה למים ושחה איתה. לא שמעתי את סבא מתלונן לעולם על הסוכרת ועל כך שאיבד בעקבותיה את רגלו. הוא התעקש להיות עצמאי כמה שרק היה יכול; הוא לא רצה "להתווכח עם המציאות", אלא "לרקוד" איתה מתוך אופטימיות ותקווה, ללא שום רחמים עצמיים ומרירות מתפרצת.
"סבא, מה הדבר שאתה הכי גאה שעשית בחייך?", שאלתי אותו יומיים לפני לכתו, ליד מיטתו בבית החולים. "ניהול בית האריזה של האבוקדו", ענה בלי היסוס. ככה מיד.
סבא היה מנהל בית האריזה הראשון בארץ לאבוקדו. כשהוא נסע לסיור בארה"ב כדי לראות איך עושים את זה שם, הוא חשב לעצמו שיש פשוט לארוז את האבוקדו בדיוק כמו שאורזים תפוזים – וזה היה מהפכני וחדשני בעולם החקלאות בזמנו.
ובכל זאת, תשובתו היממה אותי. סבי היה ממקימי קיבוץ מצובה שבגליל המערבי, חובש חקלאי ולוחם, ראש המנהל לחינוך התיישבותי ומזכיר הקיבוץ. מעל לכל – הוא יצר עם סבתא משפחה ענפה ויפה על אפו וחמתו של היטלר, שהשמיד את כל משפחתו (פרט לאמו ששרדה את אשוויץ). סבא עשה המון דברים מהותיים שהשפיעו על רבים, ובכל זאת – הוא בחר באריזת האבוקדו כגאווה הכי גדולה שלו.
תובנה של ערך: לפעמים הגאווה הגדולה ביותר שלנו אינה בתארים הרשמיים, אלא ביכולת לקחת חומר גלם קשה וסגור – ולהפוך אותו למשהו נגיש, ארוז ומוכן לעולם.
כעבור שנים של הרהורים, הגיעו אליי לקליניקה זוג הורים, נטע ויואב. הם התחתנו מהר והפכו להורים כבר בגיל 22. כשהגיעו אליי בתחילת שנות ה-30 שלהם, עם ארבעה ילדים, ראיתי לפי שפת הגוף את הריחוק ביניהם.
"יואב הוא אבא אדיש", אמרה נטע. "הוא כל הזמן בעבודה, וכשהוא עם הילדים בבית הוא פשוט אדיש! יושב לו, אוכל את האבוקדו שלו בפינה, לא עוזר לי, לא משחק איתם… כאילו הוא לא בעניין". יואב ענה בשקט: "אני רוצה להיות אבא, אבל אני מרגיש שכל הזמן לא מרוצים ממני. אני לא יודע איך לעשות את השינוי שהיא רוצה".
החלטתי להגיע אליהם לתצפית ביתית ביום חורפי וסוער. "זו עונה נפלאה לאבוקדו", אמר יואב והתיישב לאכול חצי אבוקדו עם כפית רגע לפני שהילדים נכנסו. הבנתי שהאבוקדו מהווה נחמה ו"מפלט" עבורו.
במהלך התצפית ראיתי את יואב מרים את הילדים גבוה, מחבק אותם, אבל בכל הרמה הוא הסתכל על נטע, מבקש את אישורה. ומשם התחילה "תזמורת" של הערות מצד נטע: "תיקח אותו", "תתייחס אליו", "למה אתה נותן להם לקפוץ?", "זה מטנף לי את המטבח!".
כעבור יומיים נפגשנו בקליניקה. הנחתי על השולחן אבוקדו. "יואב," אמרתי לו, "אתה בורח מההורות שלך אל האבוקדו כי אתה חסר ביטחון באבהות שלך, וכי האבהות שלך מנוהלת ביד רמה וקשה על ידי נטע."
פניתי לנטע: "את מעירה לו מאז הילד הראשון. במקום ליהנות מהשוני ההורי ומהפירות – ארבעת האוצרות שלכם – את סובלת והוא סובל. האם אחרי שנים של הערות חל שינוי? חלה 'הבשלה' אצל יואב?" "לא, אין", אמרה נטע בשקט.
הצבעתי על האבוקדו שעל השולחן: "הנה האבוקדו. הוא קשה כמו אבן. אם אני אצעק עליו ואעיר לו – זה לא יזרז את ההבשלה שלו. הוא פשוט יבשיל כשזה יקרה, מעצמו. ככה גם אנחנו בני האדם."
הבשלה דומה מאוד להבנה. זהו תהליך עמוק שמצריך זמן אובייקטיבי. כשאנחנו מגיעים להבנה אמיתית, זה כאילו נזרע גרעין שממנו צומח פרדס שלם. גיליתי שיש המון אנשים ש"צועקים על אבוקדו", אבל יש רק דרך אחת לזרז את התהליך.
הוצאתי מהתיק חמישה תפוחים מזנים שונים והנחתי אותם במעגל סביב האבוקדו. "איך מזרזים הבשלה? על ידי קירבה."
יואב שלח יד מחבקת לכתפה של נטע, והיא הניחה את ראשה עליו. "הפירות שסביב האבוקדו יסייעו לו בתהליך הרבה יותר מהזעקות," הסברתי. "נטע, יואב צריך אותך כשותפה במסע שלו אל האבא שהוא רוצה להיות, לא כמפקדת. זה מעולם לא עזר למשפחה."
דמעות של 'גשם ברכה' זלגו על לחייהם, מזינות את גרעין ההבנה החדש.
יואב ואני המשכנו להיפגש חודשים ארוכים. במפגש האחרון הוא אמר לי בחיוך: "אני נהנה להיות אבא. פעם לא האמנתי שאני יכול ליהנות מזה".
כשניגש לדלת, שאלתי אותו: "ויואב, תגיד רגע, מה איתך ועם האבוקדו?". "אה," הוא ענה, "עכשיו כבר כולנו אוכלים אותו יחד, כל המשפחה, בסלט".
