חכמת הפרינס וחשיבותה של ההפסקה

פעם, קראתי ראיון עם אריק קלפטון בו הוא נשאל:

“אז אריק, תגיד, איך זה להיות הגיטריסט הטוב בעולם?”

ואריק קלפטון מיד ענה: “למה אתה שואל אותי את השאלה הזאת?! לך ושאל את פרינס!”

ומאז אותו ראיון התחלתי לשמוע יותר את המוזיקה של פרינס.

לפחות כאח הבכור לגיטריסט הטוב לכל הפחות בישראל כולה,

רציתי להבין יותר את האמירה הזו של קלפטון מאותו הראיון.

זה לקח כמה שנים טובות של האזנות חוזרות וחוזרות, אבל בסוף הבנתי.

פרינס יודע את חשיבותה וכוחה של ההפסקה. של העצירה.

אם תיגשו עכשיו ותאזינו לשיר אולי הכי מפורסם של פרינס שנקרא בעברית צחה – “גשם סגול”, ותגיעו לחלק של סולו הגיטרה המופתי, אתם תשמעו שפרינס מנגן ומפסיק. מנגן עוד קצת ומפסיק. עוד קצת ושוב מפסיק.

ואולי הוא יצר כאן את סולו הגיטרה היפה בעולם. והוא כזה דווקא בגלל שיש בו את כל שלל ההפסקות והשתיקות של הגיטרה לכל אורכו. ההפסקה היא זו שמעניקה לסולו הזה עוצמה.

באימוני הקרטה שלי עם הסנסאי אורי אלישר, אני מגלה על עצמי שכנראה שמגיל קטן השתרשה אצלי תובנה שגויה ש”טוב = מהר”.

באימון, כשאני נדרש לעשות קאטה טוב (מילה יפנית מתחום אומנויות הלחימה שמתארת סדרת תנועות קבועה מראש המבוצעת כנגד יריב מדומה), אני עושה אותה מהר. והמהר הזה שלי הוא לא טוב. הוא לא נראה טוב. הוא לא עובד טוב.

אני צריך לדעת לקבל את מי שאני, כיותר נמר טיגריס כבד מאשר לאמור.

פתאום להפנים ולשנות תפיסה עמוקה כזאת, בגיל 42 זה עניין.

דרך הקרטה אני לומד יותר את עוצמתה וחשיבותה של ההפסקה. העצירה תוך כדי תנועה. כמה שההפסקה נותנת כוח ועוצמה לתנועה שתגיע אחריה.

ואני הולך ומטמיע את התובנה הזו בחיי. לנגן את חיי כמו פרינס, עם הפסקות. עם עצירות חכמות תוך כדי תנועה.

בעולם שלנו, בצד המערבי, יש בוז לעצירה, להפסקה.

השיטה כאן רוצה שנישחק, נתכלה מהר, נזדכה על חיינו ונפנה את מקומנו לדבר הבא. גם במשפחה, התורה כולה מתחילה ביכולת שלנו כהורים לעצור. (זוכרים את דבריו של שלמה המלך באשר ליחסים עם בנו?… “רק אם נאט, נביט, נשים לב לפרטים – נגיע לארץ חדשה”…)

הילדים שלנו. הנוער שלנו. הם רק כמהים שנעצור. נפסיק. נביט. נשים לב לפרטים. ננגן את חיינו לאט יותר. עם עצירות חכמות.