עוגייה של אושר

“אבל אחי, למה סטאלון ממשיך לעשות סרטים אם הם כאלה

כושלים?” שאלתי את יהל אחי לפני כמה חודשים, כשיצאנו

מעוד סרט של סילבסטר סטאלון, הרמבו והרוקי הבלתי מעורער של

ילדותנו היחפה.

“כדי שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר,” ענה יהל.

“ולמה הזמר הזה (שלא אזכיר כאן את שמו) ממשיך להופיע ולשיר

אם הוא כבר לא נשמע טוב ואפילו מזייף?” הוספתי ושאלתי.

“כדי שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר,” חתם אחי בשנית.

לאחרונה קראתי את הספר “איקיגאי — הסוד היפני לחיים ארוכים

ומאושרים”, שכתבו הקטור גרסיה ופרנססק מיראייס. הם הגיעו עד

לכפר קטן באי אוקינאווה שביפן, שרבים מתושביו בני יותר ממאה,

ונחשפו לסודות המקומיים. טוב, לפחות התחלתי ללמוד את אמנות

הלחימה — וויצ’י ריו — של אנשי האי. אבל איפה לעזאזל בחיי חבוי

אותו אושר יפני?!

כל כך חיכיתי שבנטפליקס כבר ישדרו את המופע המיוחד של

ברוס ספרינגסטין בברודווי, זה שהוא מופיע בו לבדו על הבמה, מלווה

את עצמו בגיטרה ובפסנתר ושוזר את סיפור חייו בין השירים. וכשזה

קרה הדלקתי נרות בכל הבית, מזגתי לעצמי כוסית וויסקי ולידה

צלוחית בוטנים קטנה, והתיישבתי לגמוע הכול. אבל ברוס, לעזאזל,

ברוס ספרינגסטין בכבודו ובעצמו, לא נראה לי בכלל כמישהו שקרא

את “איקיגאי”. הוא נראה לי עייף ובעיקר עצוב. “אף פעם לא עבדתי

חמישה ימים בשבוע עד עכשיו, ואני לא אוהב את זה,” אמר לקהל,

שצחק בתגובה. הם כנראה יודעים על מה הוא מדבר.

התרוצצתי עד היום אחר ענקי הילדות והנעורים שלי, חיבקתי

אותם וחיפשתי את ניצוץ האושר היפני הזה בעיניהם. אבל התקשיתי

למצוא, מודה. רובם נראים עייפים ומותשים מהמרוץ הזה. אולי כי הם

לא יפנים באמת?

אחרי שסיימתי לקרוא עוד כמה ספרים על החוכמה היפנית, פתחתי

את הספר לזכר סבי ז”ל, שלמה דורון. הספר הופק אחרי לכתו וחלקו

הראשון מביא את תולדותיו כפי שהוא עצמו סיכם וחיבר זיכרון ועוד

זיכרון, וקרא לקובץ הזה “רסיסים”. אז מה, סבא, שאלתי אותו בתוכי,

אני צריך לחפש אחר הרסיסים, נכון?

לאביתר בנאי המופלא והאהוב עלי מאוד יש שיר שנקרא “אלף

אנשים”. שיר כואב ואמיץ, שהנה קצת ממילותיו:

“אלף אנשים מסתכלים עלי מהמראה.

אני נותן הכול, לפני הסוף מתעייף.

לבד מול הסל קולע שלשות,

מדמיין את הקהל מריע, רץ ליציע…”

אביתר סיפר בהזדמנות שהשיר מדבר על הצורך הזה באלף אנשים

כדי לחוות את “אורגזמת האושר” הרגעית הזאת שממלאת ומספקת את

לבו. כלומר, 900 לא יספיקו כאן. גם לא 999 . צריך הרי פרגולה למטה,

פרגולה למעלה + סושי כשר בשערי החסד. האינסוף המבהיל הזה של

השאיפות שלנו מעצמנו ומהחיים.

אז כשצביקה, השומר בגן של אמלי הקטנה שלי, נתן לי צ’פחה על

הכתף ואמר לי “שיהיה לך בהצלחה בהרצאה בבית ציוני אמריקה”,

עניתי לו, “צביקה, אתה בטח מתכוון שאני איהנה מזה, כי להצליח כבר

הצלחתי.”

צביקה הרים את גבותיו הלבנות עד למרומי מצחו בפליאה על

הדיפת הברכה שלו.

“צביקה, מה עושה אותך מאושר?” שאלתי.

“לקרוא ספרים!” ענה בהתלהבות.

“ואני יודע ממך שכל יום אתה קורא ספרים כאן בגן, והרבה.”

“נכון! וזה כיף גדול שזכיתי לעבוד בעבודה שמאפשרת לי את זה! אגב,

קראת את הספר האחרון של ראש השב”כ ההוא שהמלצתי לך עליו?”

“אתה מבין, צביקה,” אמרתי לו, “כנראה סבא שלי צדק. האושר נמצא

ברסיסים של חיינו. אני מאמין שהדבר הכי חשוב הוא שכמו סילבסטר

סטאלון, יהיה לנו בשביל מה לקום בבוקר. זו ההצלחה. איזו אהבה גדולה

שמרעידה אותנו מבפנים ולא תלויה בסך ההכנסות או במספר הכיסאות

התפוסים באולם ובקהל המביט בנו. אנשים שאומרים לי ‘שיהיה לך

בהצלחה’, בעצם מתכוונים לומר, ‘שתתפרסם, אמן!’ אבל פרסום הוא רק

פרסום, וזו טעות לתלות בו את ה”הצלחה” שאנחנו מבקשים לעצמנו.

אחרת, כשיגיעו אלף האנשים ל’מראָה’, לא נסתפק בהם. נגיד לעצמנו

שהצלחנו רק אם יגיעו 100,000 איש. אתה מבין אותי?” עצרתי לנשום.

“יהונתן, הכול בסדר?” שאל צביקה והנחית את הגבות חזרה למסלולן.

“כן כן, אני עדיין בברודווי, סלח לי,” עניתי ומיהרתי לרכב.

“ברודווי??? אמרתי לך שאתה איש מיוחד ותגיע הכי רחוק שאפשר!”

עוד שמעתי את צביקה זועק לעברי.

חזרתי הביתה, ובדיוק יהל התקשר אלי ושאל אם יוכל להחזיר לי עכשיו

את הגיטרה שהשאלתי לו להופעה שלו ושל גיא, שלבטח היתה מדהימה.

“בא לך קפה?” שאלתי בנימוס יפני שאימצתי לעצמי לאחרונה.

“יאללה!” ענה בנימה של יפני מאושר.

יהל הגיע ובידו שקית עוגיות מקופלת, שכבר היתה פתוחה. הכנתי

לנו את הקפה ממכונת האושר של חיי, הודות לקלוּני ונספרסו האלוהיים.

ישבנו ודיברנו, כבר איני זוכר על מה. בטח היו שם גם אהבה, הצלחה,

פרסום, אמונה, גיטרות, אפקטים ויפנים. לקחתי ביס מהעוגייה ורסיסים

ממנה נפלו והתרסקו ברכּוּת לכוס הקפה שלי. הבטתי באחי, וכל הרסיסים

שבי התאחו לאושר שלם וגדול.