החיבוק

יום אחד הגיע למסגרת שאני מנהל תום, ילד שמבטו עמוק, יפה ועצוב.

ילד בן שש בכיתה א’, שהדבר הראשון שעשה כשראה אותי היה

לאחוז לי את היד ולבקש שאקח אותו איתי הלאה. עוד לפני שאמרתי

לו מה שמי, עוד לפני שידע שאני יודע מה שמו.

באחד הימים, כשהיה בהתקף זעם קשה, קראו לי הרכז והמדריכה

שלו להגיע לחדר בו הם מנסים כבר דקות ארוכות להרגיע אותו, וחוטפים

מכות ונשיכות.

נכנסתי לחדר וראיתי את תום מפורק מבפנים, בזעם אדיר, בוכה וזועק.

“אני איתך כאן כדי שתירגע,” אמרתי לו בקול שקט חף מכעס.

“אני ארביץ לך!” זעק.

“אני איתך כאן כדי שתירגע,” אמרתי לו שוב, ללא כעס.

חטפתי סטירה. ועוד אחת. ועוד אחת.

יכולתי לחוש שלרכז ולמדריכה זה היה רגע קשה לראות ילד מכה

את המנהל, אבל בדקתי את האגו שלי, והוא ענה לי שהוא בסדר גמור.

שאלתי את הגוף שלי, והוא ענה לי שהוא יעמוד במכות של ילד בן שש.

הבטתי במבט אוהב בילד הזה שעבר כל כך הרבה בשש שנותיו.

הסתכלתי לו בעיניים וחייכתי.

הוא הלך כמה צעדים לאחור והתיישב בפינת החדר.

נרגע.

לאחר כמה דקות של רוגע יצאנו כולנו מהחדר אל החצר.

“יהונתן, למה נתת לו להכות אותך ככה?” שאל אותי הרכז.

“אני מאמין שאף ילד לא רוצה להתנהג כך. לו רק היה יכול, היה

בוחר להתנהג אחרת. תום היה צריך לראות שגם כאשר הוא משתמש

בכל הכוח שלו — אני עדיין שם בשבילו ואני נכון לשלם את המחיר על

המילים שאמרתי, שאני כאן כדי שהוא יירגע, ולא משנה במה זה כרוך.

כדי שיוכל להירגע הוא היה צריך לראות שיש מולו מנהיג שלא נבהל

ממנו, אפשר להישען עליו והוא חזק גם בשבילו. אחרי שראה שאני חזק

בשבילו והמתקפה שלו לא ערערה בי את האהבה והחמלה שלי כלפיו,

יכולנו לעשות התקדמות.”

כעבור זמן מה תום עבר לבית ספר חדש ונפרד גם מהמסגרת שלי.

שבועיים לאחר מכן נסעתי לשם לבקר אותו. נכנסתי לכיתה, וראיתי

אותו משחק שם בצד עם חבר במשאיות ובאופנועי צעצוע.

בשנייה שמבטו הופנה אלי והוא ראה אותי, הוא פשוט עזב הכול,

זינק עלי וחיבק אותי חיבוק חזק וארוך.

בלי מילים.

ואני, אני עטפתי אותו בחום ולחשתי לו שאני גאה בו כל כך.

“קיבלתי היום 185 בחשבון! אני מצליח! אני טוב!!!” אמר לי בעיניים

בורקות ובחיוך רחב כשהוא על הידיים שלי, והמחנכת שלו חייכה בעיניים

בורקות ואמרה: “יהונתן, אתה לא מבין איזה תותח הוא!”

באמת לא תמיד אני מבין, אבל משתדל לא להפסיק להאמין. החיבוק

שקיבלתי מתום היה עוצמתי עבורי ואנצור אותו עמי תמיד. הרגע הזה

הזכיר לי את המילים משירו של אביב גפן, “יומן מסע”, שביצע עם אריק

איינשטיין: “מגע הרוך גובר על המכה, רושם בתוך יומן מסע…”

הנה, זכיתי לרשום זאת גם אני.