חינוך לאושר

בשנה האחרונה בה ניהלתי את תיכון “קהילה”,

קיימתי אספת הורים, בה שאלתי את ההורים,

מה הם היו רוצים שיקרה בתיכון שלנו.

מה חשוב להם,והם היו רוצים ומאחלים שהילדים שלהם יחוו פה.

קם אבא של תלמידה ואמר :

“אני רוצה שבכל בוקר הבת שלי תקום בבוקר בשמחה,

תגיע לכאן ותהיה מאושרת”

הבטתי בו מספר שניות. זה אבא שאני מאוד מעריך באופן אישי,

ואף מעריץ את רוח החינוך שהוא משרה על ביתו.

“חבל”, עניתי לו.

“כלומר, כאבא, אני יכול להבין אותך, אבל אני רוצה להגיד לך משהו –

אנחנו לא מכירים ממש לעומק, אבל אני יכול לומר בלב שלם שאתה לא אדם מאושר. כלומר, זה לא שאינך חווה אושר בחייך,חלילה. אבל אתה לא “אדם מאושר”.אתה אדם. אדם שזכה לחוות בחייו את כל קשת הרגשות והתחושות.

אגב, אני גם לא אדם מאושר. לפעמים אני מאושר,בטח כמוך,

ולפעמים אני חרד מהמחשבה בה אחיה בעולם נטול עצב.”

היה שקט בחדר.

“ועוד דבר אני אוסיף ואומר- אני בקושי יכול להיות אחראי על האושר שלי,

ותתפלא, אני לא שולט באושר של אשתי, והנורא מכל-

גם לא באושר של הבנות שלי והתלמידים שלי.

כך שאני אומר לך “חבל”, חבל לשאוף למטרה שאינה ברת השגה מיסודה,

כי אז התסכול והאומללות הופכים להיות מנת חלקינו כהורים ומחנכים.”

האבא חייך חיוך גדול, (אולי היה לרגע מאושר?) ואמר לי “אני חוזר בי. יש משהו בדבריך.”

חברים וחברות,

ראיתי עד היום כ1000-2000 ילדים במהלך ה15 שנה בהן אני בעשייה חינוכית.

אף ילד אינו מחפש אחר “האושר”. אף ילד. נשבע לכם.

ילדים מחפשים שני דברים עיקריים :

1. נראות- להרגיש ולדעת שרואים אותי, את מי שאני, את הפלא שאני.

2. שייכות- להרגיש ולדעת שאני שייך. שייך למשפחה שלי, לכיתה שלי, לקבוצת החברים שלי.

במהלך כל 15 השנים האחרונות, פגשתי גם מאות הורים.

האבא מאספת ההורים אינו אבא “מיוחד”.

משפט שגור בפה ההורה הוא: “אני רק רוצה שהילד שלי יהיה מאושר!”

האושר בא והולך, וזה חוק קיימו, כי באם היה רציף – איש לא היה יודע שהוא מאושר:)

אושר לא צריך להיות מטרת העל שלנו עבור הילדים שלנו,

כי… הילדים שלנו יחוו אושר, והרבה.

דרך חינוך שאינו מונע מפחד שמא ילדי לא יאהב אותי/לא יהיה מאושר-

נוכל לראות שדות פורחים של אפשרויות רבות, להעצמת ילדינו.

יש נוסחה שאני אוהב :

א- אהוב

נ- נחוץ

י – יכול

אם הילד חש את הדברים הנ”ל כדברים שבשגרה,

הוא ידע לבדו לזהות נקודות של אושר ואור, ולהתענג על אושרו.

ממש כמו שתי הבנות שלי כאן, שאין לי בכלל מושג ממה הן כל כך מאושרות פה.

זה שלהן לגמרי.

ואני , כמי שמוטלת עליו האחריות לחינוך שלהן, אוהב את זה.