פעם בתמונה הזאת היינו רק שנינו
לא יאמן אבל עברו 28 שנים מאז
שקיבלנו שנינו את אותו המפתח לאותו החדר בכפר.
ישנו על מיטת קומתיים מברזל.
אני ואתה, ולפעמים ניהלנו קרבות מול כל העולם, וידענו שתמיד יש לנו את החברות הזאת שלנו שתשרוד כל סופה.
הקפדנו כמה פעמים בשבוע לברוח מהפנימייה, מהכפר, לשדות ולפרדסים.
לכמה דקות אפילו אהבנו את אותה הילדה.
חלמנו על חלומות גדולים, מה נהיה כשנהיה גדולים, ועל ימים בהם יהיה לנו מקום, בית משלנו
ואנחנו והילדים שיהיו לנו ישנו תמיד רק על מיטות מעץ מלא
לעולם לא על מיטות קרות מברזל.
וכל מה שאהבנו אז
אנו אוחזים באהבה גם היום
וכל מה שכאב לנו אז
עוד פוצע אותנו גם היום
והיום, כשבאתי לבקר אותך כתבתי לך מהדרך שאני מתרגש.
וכשהגעתי אליך, ישבתי לי עם כוס היין במרפסת
וצילמתי את התמונה הזאת,
וחשבתי לעצמי שפעם בתמונה הזאת היינו רק שנינו,
ועכשיו הילדה שלי והילדה שלך מופיעות בה
צוחקות ומשתוללות ממש כמו שהיינו אנחנו
ועכשיו הן נרדמות ופוסעות לחלומות שלהן על מיטות מעץ מלא.