תרגול בתורה כולה

והיא עלתה בבטחון מלא לאוטובוס של הטיול השנתי לצופים.

בפעם הראשונה טיול עם לינה באוהל מחוץ לבית, והיא בת 10, מישל מה בל, בכורתי.

וידעתי, אני מכיר את ילדתי, כשיבוא הרגע אז לא רק יחניק בגרון – אלא הגרון יבער.

לינה מחוץ לבית, בטח ובטח בתנאי שטח במקום לא מוכר – זה לא עניין פשוט בכלל.

גם כשהייתי מוביל טיולים שנתיים בחטיבה ובתיכון – תמיד היו תלמיד או תלמידה שהיו חוזרים בלילה עם ההורים אחרי משבר עם הלילה שבחוץ.

והיה בכי מר, טלפונים והודעות קוליות עם קריאות ל״הצלה״ שאגיע מיד להחזיר אותה הביתה. אני שם את המילה ״הצלה״ במרכעאות משום שאין כאן באמת עניין של הצלה. יש כאן בקשה לביטחון ונוכחות. לתזכורת לאמונה שלנו בה.

אנחנו הרבה פעמים מתבלבלים וחושבים שמה שהם מבקשים מאיתנו כהורים זה את הפתרון. אבל לא. הפתרון שלנו לרוב רק דוחה את הגדילה הטבעית שלהם. הם רוצים להרגיש את היד שלנו אוחזת את היד שלהם בתוך הסיטואציה בה הם נמצאים, אבל לא שנמהר לפתור את הסיטואציה עבורם.

״אנחנו סומכים עליך ומאמינים בך ובכוחות שלך!״

האוטו שלי המשיך לישון בחנייה, והילדה שלי התמודדה עם הקושי, עם הבחירה שלה לצאת לטיול עם לינה בשטח, עם מציאות החיים שלה.

אנחנו, כהורים שלה, פשוט היינו שם.

וגם אם לא היה טלפון או אינטרנט – פשוט היינו שם.

הנוכחות הקרובה, המאמינה והמחבקת שלנו בחייה כבר טמונה בה במצולות הלב היטב.

והנה היא, שורדת הלילה, סועדת לה את ארוחת הבוקר בחאקי, עם סמל אחד מיוחד שביקשה לשים לה על החולצה.

כמה חשוב לזכור שבתוך הקריאה לעזרה, מסתתרת הבקשה האמיתית לאמונה.

גאה בנו ילדה שלי

אבא